<h1>נ"ד ע"ב</h1>
<h2>דף סה:</h2>
והנהו ארבעה דתנן בגיטין, דאינון היוצא בקולר והמפרש בים והיוצא בשיירא והמסוכן, כולהו בצואה דידהו כשכיב מרע, דמצוה מחמת מיתה נינהו כדאיתא בפרק התקבל גט זה לאשתי. גרסינן בפרק התקבל בגיטין, גניבא יוצא בקולר הוה, כי נפיק אמר להו הבו ארבע מאה זוזי לרבינא מחמרא דנהר פקוד. קשיא ליה לרבי אבא חמרא לא קאמר [דמי חמרא לא קאמר], מחמרא קאמר. ואידך מחמרא ליפות את כחו. וכן שלחו מתם דחמרא ליפות את כחו. ירושלמי [ה"ה], לא סוף דבר קולר של סכנה אלא אפילו קולר של ממון, שכל קולר בחזקת סכנה. ודעת ה"ר יונה ז"ל דמסוכן ויוצא בקולר הוא דהוו כמצוה מחמת מיתה, שהן קרובים למיתה אומדן דעתא הוא דאין בדעתן לינצל, ולפיכך אפילו ניצולו חוזרין במתנתן ואפילו קנו מידם, ואפילו מתנתם במקצת אינה צריכה קנין כמצוה מחמת מיתה. אבל מפרש ויוצא בשיירה, שהולכין עם סחורתם, אין דעתן למות, ואנן סהדי דדעתן לחזור, ולפיכך דוקא לענין גט בלבד הוא שאמרו דכל שאמרו כתבו גט אע"פ שלא אמרו תנו דעתן הוא לגרש כדי שלא לעגן נשותיהן, מתוך שהן בהולין לא יכלו לגמור את הדבר. אבל במתניתין אם קנו וחזרו בהם אינן חוזרין, ואפילו במתנת מקצת צריכין קנין אע"פ שלא הצריכו כן למצוה מחמת מיתה. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל, ונראין דברי רבינו הרב עיקר ע"כ. ירושלמי [שם], איזהו מסוכן כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים ע"כ.
וכתב רש"י ז"ל כדי ליפות את כחו, כדי שיהא כל היין לאחריות, שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו אומרים לו "שלך הוא שהחמיץ". ואם אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ונאבדו המעות אומרים לו היורשים "אבדו מעותיך", לפי[כך אמר] מחמרא, דמשמע לדמיו, שהכל אחריות לו. והקשו בתוספות, דאם החמיץ קצת או נאבדו קצת המעות למה הוא מפסיד הכל, די לו לכל היותר שיפסיד מהם (לכל) [לפי] החשבון דלכל היותר עשאן שותפין. ופירש רבינו תם ז"ל, שאם אמר חמרא שוה ארבע מאה זוזי או ארבע מאה זוזי מדמי חמרא, עשאן שותפין, ואם החמיץ או אבדו מקצת המעות אבדו לפי חשבון. אבל עכשיו שאמר מחמרא יפה כחו, ואפילו לפי חשבון לא יפסיד כל זמן שנשאר שם יין שוה ארבע מאה זוזי, שהרי שוה ארבע מאות נתן לו מן היין בין ירויחו בין יפסידו.
והרמב"ן ז"ל כתב שאם אמר לו יין שוה ארבע מאה ודאי מראה לו חמוץ, שהרי באומר לו מאה חביות יין מן האוצר (ד)מראה לו חמוץ כדאיתא במנחות [ק"ח ע"ב] בית בבתי אני מוכר לך מראהו הנפול, שור בשוורי ומת מראהו המת. והילכך אילו אמר לו חמרא שוה ארבע מאה זוזי, היה לו ליקח יין ויטרח וימכור לעצמו, והיה לו ליקח (כשעת) [כשער] המתנה, ואם החמיץ מראהו חמוץ. ואם אמר לו ארבע מאות מדמי חמרא, היו הם טורחים ומוכרים לו, אבל לא היה נוטל אלא כשער נתינה, ואם הוזל פוחתין לו. לפיכך אמר מחמרא, שימכרו ממנו ויתנו לו הדמים עד ארבע מאה שלימים. ומיהו אם הוקר אינו נוטל אלא ארבע מאה כדאיתא בכתובות בפרק נערה
